נחל יחיעם

אחד ממסלולי הגליל המערבי שאני אוהבת לחזור אליו- מסלול נחל יחיעם המלא. מינוח לכליל.
את המסלול התחלנו מתוך הכפר הדרוזי – ינוח. ב 1990 איחדו את ינוח וג'ת למועצה מקומית אחת. את סימון השבילים רואים על הכביש הראשי שמוביל מכליל/ג'ת למעלות תרשיחא, כביש מספר 8721 .
אם אתם עם תחבורה ציבורית או קבוצה עם אוטובוס- תעצרו לנקודת התחלת המסלול מול קופת חולים כללית, מרכז הכפר. במקום גם מרכז חלוקת דואר ומכוניות חונות ומזל שהמקומיים בעלי סבלנות ולא ציפצפו לנו הרבה אם כי חסמנו קצת את המעבר (מומלץ לחנות כ 200 מ' לפני כן – על פי הוויז) במרכז חלוקת דואר קודם לכן ולרדת עם האנשים ברגל). הסימון נמצא על ארון חשמל ברחוב ויורד אל הנחל.
אם אתם קבוצת חברים עם רכבים פרטיים, ממליצה להמשיך במכונית ולעקוב אחרי הסימון עם הכביש למטה (לא חייבים, סה"כ יורדים ברגל ולא עולים…)

כבר בתחילת ההליכה בלב הישוב, עוברים בגרעין העתיק ליד בית בד. הפעם לא התאים לנו לשלב ביקור, מה גם שזה מחוץ לעונה, אבל כדאי להתרשם מהחלק הזה של הכפר.
ירדנו עד שיצאנו מאזור הבתים והשביל פנה אל דרך עפר שמשני צדדיה שפע פריחה- לבן עדין של שיחי לטם מרווני שפורחים במקביל לורוד הסמוק של הלטם השעיר. לצידם יוקדת בצהוב הקידה השעירה וגם הסירה הקוצנית פרחה. המרווה המשולשת עם עלים רחבים ופריחה ורודה עדינה והמון חד שנתיים פרחו בשולי הדרך. כשעברנו את גדר הבקר והתחלנו ללכת בשביל הצר, אפשר היה להבחין שהאזור נתון תחת לחץ רעיה חזק- עצי אלון "מסופרים" וגדילן מצוי. מבחינת פריחה ראינו רקפות שעדין פורחות, נץ חלב ואפילו בין 2 נוריות מצאנו גם כלנית אחת אחרונה לעונה. באחת מתחנות העצירה ראינו קומץ פרחי סחלב אנטולי ועצי קטלב בשיא פריחה.
למעשה חלק זה של המסלול עובר במדרון הדרומי של נחל האכזב. הירידה די מתונה ובזכות הפריחה אני נוהגת לטייל את המסלול הזה רק באביב, אם כי אפשר לטייל אותו גם בסתיו ובחורף.
השביל ירד לערוץ. שם גם נחנו קצת ואז התחלנו לטפס לצד השני, למדרון הצפוני של נחל יחיעם. למעשה, החלק העליון של הנחל לא עובר בתוך הערוץ אלא עובר על המדרונות. חלק מהשביל מוצל ע"י העצים וחלק חשוף וזה מה שמאפשר לראות פריחה יפה בעונה. העליה לא קשה אלא מתונה. בכל מקום אפשרי שיש קצת צל פשוט תעצרו למנוחה.
כשמגיעים לסוף העליה, זה כבר די סמוך לחוות הסוסים של הקיבוץ. השביל ממשיך מערבה לאורך גדר קיבוץ יחיעם עד לשער קטן סגור אבל לא נעול. בשלב זה נכנסנו לשטח הקיבוץ כדי לבקר במבצר יחיעם.
המבצר,גן לאומי בתשלום, אפשר לערוך בו הפסקת צהריים עצמית ליד שולחנות פיקניק, כמובן יש במקום שירותים וברזיות מים. זה אחד ממבצרי המסדר הטווטוני (גרמני) מהתקופה הצלבנית. לצערי, רוב מה שרואים היום במקום הוא דווקא עות'מאני מימי שליט הגליל דאהר אל עומר. הסרט במקום מדבר על השער העות'מאני של העיר שמאד מרשים וקופץ די מהר לקרבות 48' כאשר הלוחמים, חברי הקיבוץ מגינים על עצמם מתוך אולמות האתר.

התצפיות מלהיבות ומכיון והיינו ביום שישי בצהריים, היו מאות מכוניות פרטיות שבהן הגיעו חבר'ה צעירים מכל האזור. בצמוד למבצר יש יקב ומבשלת בירה. הצעירים הגיעו בעיקר כדי לקנות כוס בירה גדולה, פרשו שמיכות וסדינים על האדמה סביב, ירדו קצת אל המצוק שצופה להמשך מסלול הנחל – נקודת מפגש לחברה שחוזרים מהצבא או מהעיר הגדולה , רגע לפני ארוחת שבת ומסיבות שישי בערב. היו שם כאלף צעירים, בלתי נתפס (!) וכמובן מוזיקה.
המבשלה היא של "בירה מלכה" וסגורה בשבת. פתוח בשישי עד 18:00 בעוד שהיקב- יקב עביה פתוח גם בשבת.
המטיילים אוהבי הלכת ואני ירדנו לכיוון כליל בעוד שכמה בודדים הורידו באופן חד את הגיל הממוצע של שותי הבירה ואפילו נהנו מהיין המשובח ביקב.
המשך המסלול של נחל יחיעם יורד בצורה תלולה וקצרה אל ערוץ הנחל. הולכים בערוץ בצל עצי החורש ובין אבנים גדולות וקטנות עד שהמסלול מוציא אותנו אל שביל רחב והגענו לבתים הראשונים של כליל.
בהמשך השביל יש עץ חרוב גדול מרובה גזעים ועליו תלויים חלקי בדים ובגדים ושלט ניצב לידו לציון שרח בת אשר, שמופיעה מבספר מדרשים כאישה חכמה שמתייעצים איתה והיא שבישרה ליעקב שבנו יוסף חי. העץ עם הבדים מתחקה אחרי מראה עצים מקודשים ברחבי העולם שנושאים אליהם תפילות ובקשות ומשאירים סימן "משלנו" על מנת להבטיח את מימוש הבקשות. במקרה כאן מדובר על הלצה של מקומי תושב כליל וזה ממש לא מקום מסודר כך גם השלט שהוא מקומי ולא רשמי.
מכאן החלטתי שלא נמשיך בסימון השבילים לאורך הנחל אלא הלכנו בדרך הרחבה שכיוונה לחניית אוטובוסים. תושבי כליל מעדיפים שהאוטובוסים ימתינו צמוד לכניסה לישוב. אני מניחה שזה בגלל שעפי"ר הנהגים לא מדוממים מנוע ומעבר למפגש של הרעש, יש מפגע ממפלט הגז שמזהם את האוויר.
בדרך כלל ממליצה לשלב מפגש אישי מעבר להסבר שלי על כליל. אני ממליצה על תאום ביקור (בתשלום) בסטודיו ג'רה- זכוכית וחרס של בתיה מרגלית-גיל ואלון גיל שניהם בוגרי בצלאל שהגיעו לכליל בראשית שנות ה 90' ומקבלים את המבקרים על כוס תה צמחים בסטודיו שלהם ומספרים על הישוב, על זכוכית בעת העתיקה ועל העבודה שלהם.

תגובות

עדין אין תגובות בפוסט זה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים