לא מדברים על זה, ובכל זאת אני חייבת לספר… גם אם זה רק חצי סיפור…. ויש מוסר השכל בסוף… מבטיחה :)
ישבתי במפגש נטוורקינג. בעלי עסקים קמו אחד אחד וסיפרו, כל אחד ואחת בדרכם, ב 60 שניות על העסק שלהם, על מבצע או אירוע שהם עורכים. היו בעלי עסקים נפלאים , עסקים מגוונים וכל אחד מהם היה עם האנרגיות שלו. היא בלטה לפניי עם הג'ינג'יות מהראש לשפת הגוף. "צדה" את עיני כמו שכותבים בספרים.
בסיום המפגש קלטתי אותה בזוית העין. היא חלפה על פני בעודה מדברת נסערת עם מישהי. קלטתי את המילה בית חולים ולי נראה שהעיניים שלה מבריקות (מה שהיא הכחישה בתוקף אח"כ…) אבל זה גרם לי לשלוח לה מייל יוצא דופן.
לא הכרנו קודם לכן. אבל כתבתי לה משהו אישי והיא חזרה אלי והזמינה אותי למפגש משפחתי-חברתי שהתקיים שבועיים לאחר מכן. הלכתי, בטח שהלכתי. ואפילו עם הילדים שלי. היא ידעה שכמדריכת טיולים וכמי שאני, הסיפור המשפחתי שלה יעניין אותי. היא לא טעתה – זה היה מרתק וחוויתי אפילו לילדים.
מסתבר שבעבר, לפני "קום המדינה", לסבא שלה היה בית ושטח אדמה על גבול וואדי. באחד הימים, תוך כדי בריחה והתחבאות, מצא אחד החברים של הסבא מערה בוואדי. הוא נכנס להתחבא בה, וראה שהיא ארוכה ונכנסת עוד למעמקי הגבעה. ביחד, גילו הסבא והחבר שמעמקי המערה מגיעים עד מתחת לשטח האדמה של הסבא. החליטו השניים להקים שם סליק נשק. בנו קיר בטון שיסגור את פתח המערה מכיוון הוואדי והסוו אותו. הקימו דפנות בטון חזקים והתקינו סולמות. דאגו לצינור איוורור כדי למנוע רטיבות וחלודה וגם דאגו לפעמון מיוחד שיחבר בין הבית פנימה לתוך הסליק לשם התראה אם מתקרבים זרים ואולי בריטים.
 |
| יורדים בסולמות…. ויורדים… |
על הכל העפיל לול תרנגולות. על הריצפה היה זבל העופות וקש. כשרצו להיכנס לסליק ניקו הכל לדליים, הרימו את הפתח הקבוע בריצפה וירדו בסולמות וכשסיימו פיזרו מחדש את הקש והזבל.
הסליק הזה ע-נ-ק. כמעט דירה של 2 חדרים… עם מפלסים 🙂
 |
| שם, איפה שאתה רואה ת'דשא… היו פעם רק יתושים וביצות….(יונתן גפן) אז פעם היו כאן תרנגולות… |
 |
| שטח ענקי, אמרתי כבר? |
כיום הוא ידוע ליודעי-חן ורק מפאת ביטוח עוד לא נפתח לקהל הרחב ואפילו תושבי השכונה בה הוא מצוי, לא יודעים מה יש להם מתחת לאף…
היא הזמינה אותנו, משפחה וכמה חברים לראות את המקום, לשמוע את הסיפור ולחוות את הסליק. נזכרתי שבכפר גלעדי, יש כמה סליקים מימי ה"שומר" אפילו. שם המוטו שלהם הוא "לא מדברים על זה"… כי הנוהל היה שלא מספרים לאף אחד.
אז עד שהסליק הזה יפתח לקהל, אני מנועה מלתת רמז על מיקומו, אבל זכיתי. זכיתי בחבֶרה ובחוויה…
והכי חשוב- לזכור שגם כשאני באה בענייני עסקים, מולי יש אנשים
ועד הפעם הבאה, ספרו לי אתם על סליקים מעניינים, מפגשים מיוחדים שאולי הפתיעו אתכם
מיכל
תגובות
עדין אין תגובות בפוסט זה.